===
זה התחיל בהתקף סטרידו שגרתי,
כיאה לימי החורף הקרים שלנו.
כבר התרגלתי שבכל שינוי בחיים שלי,
גל תומכת בי בהתקף סטרידו עסיסי.
בכל התקף כזה (שקורה אחת לשבועיים- שלושה), אני שואלת את עצמי,
מה היא מנסה להגיד לי, מה היא משקפת לי, מה השיעור שלי?
עושה כמה ניקיונות אנרגטיים, מפעילה צ'אקרה מאוחדת, וזהו, אחרי שעתיים, ההתקף עובר!
הפעם, גם אחרי הבנה של כל השיעורים האפשריים שלה וניקיונות שלהם, ההתקף לא נגמר.
נתתי לתרופות ולסטרואידים את המקום שלהם,
אבל גם זה לא עזר..
הילדה לא מגיבה לכלום.
ואני מתחילה להילחץ…
טוב, אין ברירה, היא בקושי נושמת, נוסעים למיון.
במיון הכל הולך מהר.
הגענו ב- 16:30, וב- 18:00, אחרי מנת בודיקורט, מנת אדרנלין, מנת בריקלין, מנת אדרנלין, ועוד מנת בריקלין
(אל תתפסו אותי במילה, אני לא בטוחה שזה היה הסדר…),
מאשפזים למעקב,
כי אם האדרנלין יפוג, הלוע עלולה להיסגר ברגע אחד והיא עלולה להחנק ולמות
(במילים של הרופאה),
אנחנו ממתינים במיון שיקראו לנו למחלקה, משאירים אותנו במיטה
כי היא חייבת להיות קרובה לחמצן למקרה שהאדרנלין יפוג, וזה עלול לקרות בשעה הקרובה…
אממה, מתחיל לחץ במיון, זרימה של תינוקות משתעלים מגיעים למיון,
זה היה נראה כמו 50 ילדים, אם לא יותר, אני לא מגזימה..
המחלקה מפוצצת ואין מיטות. אז מי שבמיון בעצם לא מתפנה למחלקה…
ואני מזכירה לכם שאנחנו צריכים להיות קרובים לחמצן כי האדרנלין עומד לפוג,
וגל עלולה "להחנק למוות" (במילים של הרופאה).
אריאל נוסע הביתה, כי אין טעם ששנינו נישאר במיון, ויובלי קצת עצובה בטלפון,
ואז מגיע הרגע הדרמטי,
האחות מגיעה ואומרת לי:
"אני רוצה שתצאו לעשות טיול בחוץ, שגל תנשום קצת אוויר קר"
ואני, בלי לחשוב פעמיים,
מוציאה מהפה שלי בטון כ"כ לא אופייני לי:
"מה את אומרת? לנשום אוויר קר? לא נראה לי, אולי פשוט תגידי לי שאת צריכה את המיטה ?"
האחות ענתה לי: "כן, אני גם צריכה את המיטה".
ואז התחלתי לבכות. לא יודעת למה. הייתי מוצפת. אמרתי לה:
"שלא נראה לי שאני הולכת עכשיו להסתובב עם ילדה בת כמעט 3 על הידיים
כי בהילל יפה אין מיטות, וחוץ מזה האדרנלין עומד לפוג
והיא הרי עומדת להחנק למוות ואני צריכה להיות קרוב לחמצן"
אז היא ענתה לי: "אם היא תיחנק פתאום אנחנו פה, תבואי מהר ונחבר אותה לחמצן"
אמרתי לה: "תקשיבי לי טוב, אין מצב שזה קורה, אני רוצה להשתחרר, תכיני את הטפסים, אני אחתום,
ושזה יקרה בעשר דקות הקרובות. " ויצאתי "להסתובב"..
ואז קלטתי מה אמרתי לה בעקיפין.
בעצם אמרתי לה שאני הולכת לסכן את הילדה שלי כי
לא בא לי להסתובב איתה על הידיים עד הבוקר,
שאני לוקחת את הסיכון ומבקשת לא להתאשפז ולא להיות במעקב,
שאני מסכנת אותה ולוקחת את האופציה שהיא תיחנק למוות..
ועוד ועוד רגשות אשמה שהציפו אותי כמובן..
אבל משהו בבטן הרגיש לי שלהיות פה זה לא לטובתה,
ומשהו הרגיש לי שאני צריכה להיות בבית.
מצד שני אני לא יכולה לסכן אותה ,
ואם היא באמת תיחנק למוות?
ואני, שלא מתווכחת עם התחושות שלי,
נכנסתי שוב למיון, והמשכתי לשאול שאלות וקיבלתי את אותן תשובות,
שאם אני משתחררת היא עלולה להחנק ואני אהיה בצרות,
והרופאה אומרת לי שאין כזה דבר ואני לא משתחררת,
ושאני אתאפס על עצמי!
כולי בסערת רגשות שלא אופיינית לי בכלל,
פתאום אני רואה שעשרות אימהות במיון ובכניסה למיון בוכות ביחד איתי.
בייחוד כשהן מבינות שאין סיכוי שבשעות הקרובות מישהו יטפל בתינוק שלהן.
רגשות האשמה ישבו לי חזק על הלב,
והלב ניסה להדוף אותן כי הוא יודע מה האמת.
הוא יודע מה באמת לטובתה של גל.
לאורך כל השעות האלו ידעתי ממש חזק שאני לא צריכה להיות פה עם גל,
באיזשהו שלב הרגשתי שאני צריכה עזרה,
שמישהו יעזור לי להחליט ויגיד לי שאני לא מסכנת את הבת שלי.
היה כבר אחרי חצות, ובכל זאת,
התקשרתי לאמא שלי, והיא כמובן הגיעה תוך עשר דקות, ושאלה אותי אם אני רוצה פשוט לברוח?
איזו אמא מדהימה יש לי, לקחה פיקוד על גלגול ואז נכנסתי שוב למיון,
ביקשתי שיקראו לאחראי.
אני, קוראת לאחראי, כ"כ לא אופייני, את מי ניסיתי להרשים?
מומחה הגיע תוך דקות,
ביקש לבדוק את גל, ואמר לי כך:
"אני משחרר אותך לא כי אין לי מיטות,
אני משחרר אותך כי עברו יותר מ- 5 שעות מאז האדרנלין האחרון,
והיא כבר לא משתעלת,
אני משחרר אותך כי באמת יהיה לה יותר טוב בבית כרגע.
ואם פתאום תהיה ריגרסיה זה יתבטא בקוצר נשימה ותקראי לאמבולנס מיד,
היא לא תיחנק למוות , אל תדאגי.
אנחנו מחוייבים להשגיח ולכן אני כן צריך שתחתמי על סירוב קבלת טיפול רפואי,
אבל את יכולה להיות שקטה".
שאלתי אותו:
"האם אני מסכנת את הילדה שלי? האם אני נוהגת בחוסר אחריות? "
הוא ענה לי : "חד משמעית לא, את עושה מה שטוב לבת שלך…"
אני מניחה שאם הוא היה אומר לי שאני מסכנת אותה
הייתי נשארת לטייל כל הלילה.
אחרי הכל אני לא באמת אקח את הסיכון ואני ממש לא מעוניינת לסכן את החיים של הבת שלי.
ובכל זאת, למה אני מספרת לכם את כל זה?
כי אם לא הייתי עומדת על שלי ועל המקום שלי,
לא היה מגיע מומחה והיינו נשארות שם כל הלילה עם כל החרא והוירוסים שיש בבית חולים,
רק כי רופאה אמרה לי שהיא תיחנק למוות!
מי שמכיר אותי יודע שאני מאוד מנומסת, מאוד הגיונית ומאופקת. וגם נחמדה over..
הפעם, זה פשוט יצא ממני, ואני מרגישה שזה יצא ממש לטובה.
גדלתי.
הייתי אסרטיבית.
למדתי לקחת מקום, לעמוד על שלי, לשאול שאלות כדי לדעת.
לדאוג למי שחשוב לי.
ונחמדות פה לא תעזור…
חן של פעם הייתה בולעת הכל, נחמדה לכל העולם רק כי לא נעים לה…
הוכחתי לעצמי שוב,
שהכי שווה זה להקשיב.
להקשיב לגל. להקשיב לעצמי. ולהקשיב למומחה 🙂
אמא יודעת מה הכי טוב מה עבור הילד שלה.
כן, חייבים לקחת אחריות, לשאול את השאלות הנכונות, לא להיות גיבור,
אבל לא לשכוח להקשיב. פשוט להקשיב.
ולא סתם אני עושה את מה שאני עושה והעסק שלי הוא העסק שלי,
כי הייעוד שלי זה להקשיב וללמד אחרים להקשיב,
הורים צריכים להקשיב. לעצמם ולילד שלהם.
גם רופאה במיון כבר לא תלחיץ אותי יותר לעולם.
כי אני גדולה.
למדתי לעמוד על שלי, לשאול שאלות גם את המומחים הגדולים, לדאוג ליקרים לי, לא להתבייש, אין יותר "לא נעים לי",
זה כבר לא משרת אותי, ולא מקדם אותי.
הפוסט הזה מוקדש לניצה יניב, ולקהילת ניצת הלב המופלאים,
שלימדה אותי בשנתיים האחרונות מי אני ומה אני שווה.
מה החלומות שלי, ואיך אני הולכת להגשים אותם הלכה למעשה.
ולפני שמגשימים מציאות, צריך לרצות אותה.
היום, אני יודעת מה אני רוצה,
ואני יודעת שממחר בבוקר, אני בהגשמה טוטאלית.
החיים שלי בדיוק במקום שבו אני רוצה שהם יהיו.
ניצה אהובה, תודה לך! בזכותך ♥
וגלגל שלי, ישנה בבית, לילה שלם, בלי שיעול, ועם המון שלווה.
ואני, פשוט שכבתי לידה והסתכלתי עליה. כל הלילה.
מה לעשות, זו הילדה שלי ואני אוהבת אותה אהבת אמת ללא גבולות ותנאים.
בחיים לא אסכן את הנסיכות שלי , בחיים לא אתן שיפגעו בהן,
ואעשה את הטוב ביותר עבורן. תמיד ♥
