☺☺☺
ממה אנחנו גומלים כל הזמן את הילדים שלנו?
אחרי מה אנחנו רודפים?
את יובל לא גמלתי מעולם. מכלום.
לא מהנקה, לא מחיתול, לא ממוצץ ולא מבקבוק.
וזה לא שלא ניסיתי!
כולם מסביב לחצו, "היא כבר גדולה למוצץ, היא כבר גדולה לבקבוק,
היא תתרגל להיות יותר מדיי על הידיים" !!!
איך אני אוהבת את הביטוי הזה: "היא תתרגל"
הלחץ הזה של להיות אמא טובה, לעשות הכל כמו שצריך, כמו שכתוב בספרים, גרם לי לגמול אותה. לדחוף אותה למאבק המיותר הזה.
מהנקה ניסיתי לגמול אותה כשהרגשתי שאני משועבדת, כשהיא לא הייתה מוכנה לקחת בקבוק
ולא יכולתי לצאת מהבית בלעדיה אפילו לחצי שעה.
לא הלך לי, היא נלחמה כמו שור.
היו כמה ימים קשים, ניסיתי בכל כוחי, לפי כל השיטות, תשאלו את אמא שלי,
היא הייתה שם ברגעים הקשים,
ובסוף, כשהבנתי שזה לא הולך, חיכיתי בסבלנות ואז היא גמלה את עצמה.
תשאלו את אחותי הגדולה, היא הייתה שם בלילה שזה קרה. בין לילה.
מהחיתול היא נגמלה בחורף של מילווקי ללא פספוסים. בין לילה.
ואני, מופתעת, מאיך שזה קרה..
לא הבנתי.. הרי כתוב בכל מקום לא לגמול בחורף……..
או שאולי דמיינתי? אולי היא פשוט היתה מוכנה להיגמל לבד?
מהמוצץ כולם נפרדו בגן, אז גם אנחנו ניסינו . כמובן. צריך להיות כמו כולם.
אז אחרי יומיים בלי מוצץ ועם הרבה בכי, היא חזרה להרטיב בתחתונים.
אחרי שהיא שנתיים גמולה בלי פספוסים.
שאלתי אותה למה בורח לה בתחתונים? אז היא פשוט אמרה לי:
"אמא , אני לא רוצה להיות גדולה, אני רוצה להיות קטנה ולמצוץ מוצץ,
ומי שבורח לו בתחתונים הוא קטן, אז אני קטנה. תחזירו לי את המוצץ "
החזרתי לה את המוצץ אחרי יומיים בלי.
כולם אמרו לי "מה עשית? איזו טעות, עכשיו היא תתרגל שהיא מקבלת מה שהיא רוצה……"
אבל אני החלטתי שאולי כדאי להתחיל להקשיב לבת שלי, אולי זה כן בסדר להתרגל לקבל מה שאנחנו רוצים, לא???
ואז היא פשוט נפרדה ממנו. בין לילה.
ומהבקבוקי של הערב היא נפרדה מתישהו בגיל 4.5.
כי פשוט אמרתי לה שהיא יכולה לשתות את החלבי בכוס, אז היא אמרה לי שאני צודקת ונתנה את הבקבוק לגל, אחותה שהיתה אז עוד תינוקת קטנטנה… בין לילה.
גל היא אחרת. גל פשוט לא נגמלה מכלום.
את החיתול – היא הורידה בגיל שנה וחצי, החזירה בגיל שנה ו- 7 חודשים, הורידה שוב בגיל שנתיים , החזירה בחופש הגדול, ואז נגמלה שוב סופית.
בלילה היא עדיין רוצה חיתול.
אני מתעסקת בזה כל הזמן, לגמול אותה? לא לגמול אותה?
וכולי אמונה מלאה שכשהיא תהיה מוכנה, היא תגמול את עצמה.
המוצץ עדיין איתה – בכל מקום ומתי שהיא רק צריכה.
אני אפילו לא מנסה.
והבקבוק – השבוע נפרדנו ממנו, לא בין לילה.
אבל גם לא מתוך גמילה. אלא מתוך הבנה משותפת שזה כבר לא עושה לה טוב.
זה פוגע לה ברצף של השינה מה שמשפיע על היום שאחרי, והיא מתנחמת במוצץ במקום.
אז מה?
מה יקרה אם יהיה לה מוצץ בגיל 4 ?
מה יקרה אם היא תישן עם חיתול עוד קצת ?
מה יקרה אם היא תשתה בקבוקי לפני השינה ?
מה יכול להיות ??
ואל תגידו לי שזה לא בריא.
לבריאות יש פתרונות משלה, זה לא רלוונטי כרגע.
ואל תדברו איתי גם על גבולות, כי זה ממש לא מטריד אותי.
גם על זה יש לי אג'נדה עמוקה.
משמעת, כבוד, נימוס וערכים שחשובים לי יש לה, על זה אין ויכוח.
מה שאני רוצה להגיד זה שגם לא בריא לעשן ליד הילד שלך, 
ולא בריא לתת לו לשחק באייפון,
ולא בריא לתת לו בקבוק עם פטל לגן,
וגם לא הכי בריא לחמם במיקרו שניצלונים של עוף טוב.
ועדיין, כל ההורים עושים את זה !
אז אולי מספיק לגמול את הילדים שלנו כל היום מהחיים שלהם?
למה אנחנו כמבוגרים יכולים לאכול כשאנחנו בדיכאון כי זה מעודד אותנו קצת?
למה אנחנו מעשנים סיגריות כדי "לנשום"?
ולמה אנחנו כל היום, אבל כל היום, עם האייפון ביד?
כי זה בריא? כי זה נכון? לא.
כי זה מעודד אותנו, כי זה מנחם אותנו, כי "בא לנו"…
כשאנחנו נדע לשלוט על עצמנו, להיגמל מהרגלים שגויים ולשים לעצמנו גבולות,
רק אז, נוכל לדרוש את זה מהילדים שלנו.
אבל עד אז-
אולי פשוט נחבק אותם ונפסיק את המרדף הזה אחרי החינוך שלהם?
אני בחרתי עם גל, להקשיב לה!
לא לחברה, לא לאימהות מסביב, לא לניסיון של אחרים, להקשיב לה.
לתת לה לבחור, כשאני מובילה אותה למקום שבטוח לה ומנתבת אותה לדרך המדויקת והנכונה לה,
ואני בטוחה שזה לטובתה הגבוהה ביותר.
גל בת 4 בעוד חודש בדיוק.
ואני לא גומלת אותה מכלום. אפילו לא מנסה!
לא בתהליך ולא בהחלטה של רגע.
היא תגמול את עצמה.
זו האג'נדה שלי וזהו. נקודה.
אני בוחרת לחבק אותה כמה שיותר וכמה שהיא רוצה.
ואם אפשר על הידיים – עוד יותר טוב !!!
