כבר כבד,כבד,כבד, והיא עדיין לא מראה סימני יציאה!
ניסיתי הכל, הליכה, מדרגות, וגם … אתם יודעים, השיטה הידועה לזירוז צירים….
כלום לא עזר. היא פשוט לא רוצה לצאת…
במקרה, חברה נזכרה לספר לי על עוד שיטה- לשתות תה קימל.
הלכתי לסופר, קניתי קימל ושתיתי 6 כוסות תה.
………עדיין כלום……….
נעים לה בפנים. למה לצאת לאוויר העולם???
02:00- הצירים מתחילים. ללא ספק צירים.כל 5 דקות. מקללת את החברה שהמליצה על תה קימל. (בצחוק כמובן!)
נוסעים לתל השומר.
אני אומרת לאריאל- ננסה בלי אפידורל, טוב? תזכיר לי שאני לא רוצה אפידורל…
בדיקה- פתיחה 3.5
שולחים אותי להסתובב קצת.
אחרי 20 דקות- חוזרים ,לא יכולה לנשום יותר. צירים ממש צמודים.
בדיקה- פתיחה 4, נכנסים לחדר לידה…
והנה זה מתחיל.
12 שעות של צירים והגעתי רק לפתיחה 5.
בתוך הציר, אני צורחת לאפידורל, ואחריו, כאילו שוכחת שזה כואב בטירוף,
ומזכירה לאריאל להזכיר לי שננסה בלי אפידורל.
ואז התפנית- א-פ-י-ד-ו-ר-ל. אם לא, תהרגו אותי. לא יכולה לנשום. לא יכולה לסבול את הכאב.
לא רוצה להיות גיבורה. עכשיו א-פ-י-ד-ו-ר-ל!!!!!!
עירוי- מחכים 20 דקות, ואפידורל.
מה חשבתי לעצמי? מה עשיתי לעצמי? מה זה הכאבים האלה?
בלידה הבאה, מיד אפידורל.
(יפה שכבר חשבתי על הלידה הבאה עם כל הכאבים האלה, לא?)
עוברות להן 3 שעות ויובלי יוצאת לאוויר העולם.
מלאכית שמנמנה, יפהפייה, שוקלת 4 ק"ג עגולים, נותנת צווחה בווליום מטורף, ונרדמת.
היה לה קשה המסע הזה, ללא ספק.
ואני, מסתכלת על הנסיכה הזו, ועל אריאל שלי, ויודעת שחיי השתנו לגמרי .
אריאל מחזיק אותה, והיא רגועה ושלווה, ילדה של אבא,
אבל אהבה עצומה של אמא.
המסע המדהים הזה מתחיל עכשיו…..
מקווה שתהנו ביחד איתי!
